מומחי המקוואות:

החפירות ממצדה עד בנגקוק

מלמד בתלמוד תורה שהופך לקבלן בניין הוא לא ממש מחזה נפוץ, אבל בירושלים של לפני מאה שנה היהודים עשו כל מה שצריך כדי להביא אוכל הביתה. גם הרב דוד מינצברג היה כזה. הוא היה קבלן ירא שמים ומדקדק בכל הלכה, אבל הדבר האחרון שהוא חשב עליו זה לבנות מקוואות. ואז הגיעה הכולרה והפכה עליו את עולמו.

תכנון מקווה טהרה נראה נושא רחוק לרובנו. הוא שימושי לכל משפחה יהודייה, אבל לא בכל יום בונים מקווה. עם זאת, לרב משה גוטפרב מחברת ש.ג.מ. דור רביעי לרב דוד מינצברג, הנושא הזה הוא עיסוק יום-יומי. כאחראי בחברה משפחתית שמתחילה בתכנון מקוואות ולא מסיימת עד שהמקווה הפרקטי, היפה והכשר למהדרין עומד על תילו – הנושא הזה ממש בנפשו. 

למעשה המקור להלכות מקוואות הוא בפסוק "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור" (ויקרא  יא, לו) אבל לא כל קבלן מתמצא בכל סעיפי ההלכה. מה עושים? מביאים רבנים שיפקחו על העבודה מבחינה הלכתית. ומה קורה אם התכנון לא ממש מוצלח? קורה שכדי לענות על הדרישות ההלכתיות הקבלן מחליט להתפשר על יופי או על נוחות או על שניהם. "כשרות למהדרין לא אמורה לבוא על חשבון נוחות פרקטית או על חשבון היופי", נזעק הרב משה. "הכי מהודר צריך גם להיות הכי יפה ונוח", הוא טוען, וממליץ לכל מי שמתכנן בניית מקווה לדעת שזה אפשרי ואפילו הידור מצווה.

מלמד שהפך לקבלן + כולרה + הרבי מזוויהל = שיפוץ מקווה

ירושלים ה'תרנ"ב.

תינוק נולד למשפחת הרב משה צבי מינצברג, בברית קראו לו דוד. כשבגר הפך לתלמיד קרוב לאדמו"ר מהרי"ל אשלג זצ"ל שידוע בתור בעל "הסולם". לצד ההתפתחות הרוחנית, הרב דוד מינצברג יצא להתפרנס מעט כמלמד בתלמוד תורה חיי עולם. אבל בהמשך, כשמצוקת הפרנסה גברה והמשכורת הזעומה בתור מלמד לא ממש הספיקה לצרכי המשפחה – פנה לעסוק בקבלנות. הוא בנה בתים ובניינים לשומרי תורה ומצוות ורווחה כלכלית נכנסה הביתה. הקבלן ירא השמים היה בעל מקצוע מבוקש, כי אנשים אוהבים לדעת שההלכה היא המוטו של מי שאחראי על קורת הגג שלהם.

ואז? תקפה הכולרה.

אברהם הקטן נתקף במחלת הכולרה שהשתוללה בירושלים שלפני מאה שנה. מה עושים? מאשפזים את הבן בבית החולים המיתולוגי "ביקור חולים". לקח הרב דוד פסק זמן מענייני הבנייה, ובילה את הזמן עם בנו החולה. באחד הימים הם זכו לאורח חשוב במיוחד: הרה"ק רבי שלומקה מזוויהל זצ"ל נהג לבוא לבקר חולים בבית החולים הירושלמי, והתעניין בחביבות מה מעשיו כאן. הרב דוד חנק כמה דמעות בלתי גבריות של אבא שלא מסוגל לראות את בנו דועך מול העיניים, וסיפר לרבי מזוויהל בעצב גדול על הבן החולה.
"הרבי יוכל לברך אותו בברכת רפואה שלימה?" ביקש בתחנונים.

"ודאי", ואמר לו הרבי, ואז הדהים את הרב דוד: "אבל בתנאי שתקבל על עצמך לפקח על המקווה ב'מחנה יהודה' ושגם תמשיך לתחזק אותו".

הרב דוד נדהם. מה לו ולמקוואות? איך יתמצא בהלכות הסבוכות כל כך? יקח לו הרבה מאוד זמן ומאמץ כדי להבין מה צריך לעשות… אבל מה לא עושה אבא שהרופאים לא נותנים יותר מדי סיכויים לבן שלו?

הבטיח לרבי מזוויהל והתחיל ללמוד ביסודיות את ההלכות ולפקח על המקווה ב'מחנה יהודה'.

הבן? ברור שהבריא.

קיימת גירסה שהרב דוד שאל את הרבי אם נחשב לו המצווה שלא לשמה שהרי הוא על מנת שיחיה בני, ענה לו הרבי שכל העניין שבנו נחלה הוא כדי שיקבל על עצמו את הפיקוח על המקווה,

עם הבראת הבן נפתח פרק חדש בעבודתו של הרב דוד מינצברג. הוא השיב בשלילה להצעות לבנייה פרטית. מעכשיו והלאה – כתודה לה' הוא משקיע את עצמו רק בבניית מקוואות חדשים ובשיפוץ ישנים. המקווה ב'מחנה יהודה' היה החיבור הראשון שלו לנושא המקוואות ומשם כבר היה טבעי להמשיך עם הרב שלומק'ה מזוויהל שהיה מראשי ארגון המרכז הארצי לטהרת המשפחה.

המקוואות הפכו לחלק מהדנ"א של הרב דוד, והוא שקע בלימוד כל הפרטים הקטנים ברמה כזאת שלאחר תקופה קצרה כבר התפרסם כמומחה בהלכות מקווה. באחד הימים מישהו דופק בדלת: "הרב דוד מינצברג? פרופסור יגאל ידין מזמין אותו לחפירות במצדה". מהר מאוד הוא עולה על הסוסיתא ששלח הפרופסור ברגע שמתברר לו שבחפירות התגלה מבנה שיש בו דמיון למקווה טהרה. הקביעה לגבי המבנה – תוכל לעזור לחוקרים להבין מי הקהילה שהתגוררה במקום, והאם ישנם שינויים הלכתיים מאז ועד היום (ספוילר: ההלכה אותה הלכה. רק שהיום אפשר להוסיף יופי ונוחות…) התמונה המפורסמת ביותר של הרב דוד מינצברג היא מאז: בספר של הפרופסור יגאל ידין רואים את שניהם בחפירות שנערכו במצדה, ליד ים המלח, ושניהם קורנים.

הפרופסור מספר בספרו איך קפץ הרב דוד לחפירה, בדק את כשרות המקווה ביסודיות פרמטר אחרי פרמטר, כשכל הנוכחים במתח. רק בסיום הבדיקה היסודית הרים הרב דוד את ראשו: "כשר" אמר להם, וכולם שאגו בהתרגשות.

דורות של תכנון ובניית מקווה כהלכה

לקראת סוף ימיו של הרב דוד, היה די ברור לכולם שמורשת כזאת לא יכולה להיעלם מהעולם. הרב שמואל זצ"ל התחיל ללוות את אביו לכל מקום, לומד ממנו את כל הדברים הקטנים שמצביעים על הבעיות הגדולות, ומפתח התמחות מיוחד בפיקוח השבועי הקבוע, כדי לחסוך בעיות שמתעוררות עם השנים. עם השנים, כשירושלים הקטנה שבין החומות הלכה והתרחבה, הגיע מספר המקוואות שבפיקוחו לעשרים ושבעה. חום, קור, כשהרגיש טוב וגם כשלא – כולם ידעו שהרב שמואל יגיע, יפקח וישים לב לכל חריגה קטנה שעלולה חלילה לגרום לבעיות בעניינים של כרת.

וכמו שיש פריחה ונבילה לכל פרח, גם באנושות מתרחש אותו תהליך. וגם הרב שמואל העביר לבנו, הרב יהודה לייב מינצברג שליט"א, את המסורת ההולכת ומתרחבת, עם דיוקי ההלכה כמו פעם, ועם המענה העדכני למצב של היום. אם סבא שלו ואבא שלו פיקחו על המקוואות בירושלים, הרי שהרב יהודה לייב החיל את הגלובליזציה גם על המקוואות: ברור שהוא מפקח על המקוואות בירושלים כמו אביו וסבו, אבל ירושלים היא רק ההתחלה. הרי בשביל מה יש טיסות ישירות מישראל למקומות שונים בעולם, אם לא כדי לאפשר לעם ישראל לשמור על טהרה בכל מקום בעולם??

כך חבר הרב יהודה לייב למרכז רבני אירופה שמינו אותם למפקח על המקוואות באירופה מטעמם, וכמו כן בעיר אומן, למשל, אבל הוא לא עצר שם. בבנגקוק, בירת תאילנד, יש ישראלים? אם ככה, חייב להיות להם גם מקווה! ומה עם יהודי ארגנטינה? גם הם לא יצאו מקופחים. מהפכת הטהרה הפכה לגלובלית.

יותר מדי אנשים הגיעו לרב מינצברג בשלבי תכנון המקווה כדי להתייעץ מה ואיך לעשות, כי האדריכל המצוי מבין בביסוס ובחישוב פתחים, בגובה מדרגה ואפילו בנוסחה של כמות בטון שיכולה להחזיק את כמות המים הנדרשת למקווה, אבל לרובם אין כל הבנה וניסיון בנושא ההלכתי מה הגודל המומלץ לאוצרות ואופן הגעת המים למקווה ולאוצרות. והתוצאה שגם אחרי ההדרכה היה צורך בתיקון התכנית האדריכלית במקרה הטוב ובמקרה הפחות טוב, הריסה ובנייה מחדש של פרטים שונים כשאף אחד לא זיהה את הכשלים בשלב הבנייה.

גם כשהרבנים השגיחו שהכל יהיה כשר למהדרין, לא תמיד היה מי שישים לב למישור הפרקטי ולנראות. מי טרח לעשות מחקר בשטח כדי להבין בדיוק מה היחס בין מקום הטבילה למלתחה? ומה כמות המקלחונים שצריך במקווה ציבורי לגברים? ואיך מתכננים את לחץ המים כדי שמתקלח אחד לא יהפוך את זרם המים לכל השאר – לטפטוף? כמה רוחב צריך למעברים כדי שהממהרים לפני שבת לא יתקלו זה בזה?

ומה קורה עם מקווה נשים? שם היופי כבר תופס ממש נתח מכובד. ובצדק. מצווה דאורייתא זה משהו שחשוב להדר ביופי שלו. ויש גם את הפרקטיקה של צרכים מיוחדים: מסדרון רטוב ומסדרון יבש, לובי נעים ועמדת קבלה, תכנון יציאה שמאפשר ליוצאות שלא להיתקל בנכנסות ואפילו דברים שרוב האנשים לא חושבים עליהם אפילו: בכל מקווה צריך חדר מכונות. הרי צריך לחמם את המים, ולשלוט בחימום שלהם. ומה עם החלפת המים? שיהיה הגייני ונקי? אם ככה, איזה גודל צריך להקציב לחדר המכונות? ובכלל, איזה מכשור צריך וכדאי שיהיה במקווה?

כאן התגייס הדור הרביעי לפרויקט: הבת של הרב יהודה לייב, שרה, לא חשבה פעמיים לפני שהשקיעה את עצמה בלימודי אדריכלות יסודיים ומקיפים. ובסיום הלימודים? התחילה מסלול לימוד פרטני וייחודי מסוגו: הפעם היה זה לימוד אינסופי של פרטי ההלכה בחברת אביה, הרב יהודה לייב מינצברג, ובעלה, הרב משה גוטפרב. יחד הקים הדור הרביעי את חברת ש.ג.מ. לתכנון ובניית מקוואות, והחליטו שבדורנו, דור השפע, אין שום סיבה להתפשר. יש את המשולש המנצח של הלכה-פרקטיקה-יופי, וכל מקווה צריך ויכול להתהדר בו.

ולמה שהרוצים להקים מקווה טהרה יצטרכו להתרוצץ בין אנשי מקצוע שונים? בדיוק לכן זיקקו מתוך כל הניסיון את התהליך המנצח שמתחיל בבחירת המיקום המתאים ביותר, ממשיך בתכנון בור טבילה ואופן הגעת המים למקווה ולאוצרות הזריעה וההשקה,  ומסתיים רק כשהרבנים יכולים לטייל במקווה הבנוי, וליהנות מההידורים ההלכתיים, מהנוחות הפרקטית ומהיופי המהודר.

הסיפורים מתחת למקווה

הרב מאיר סירוטה שליט"א שנושא בתפקיד רב אומן בראש השנה, מסר לנו ד"ש מהמקוואות באומן. עשרות מקוואות באומן עברו את הליווי המוקפד של המשפחה שהלכות מקוואות זורמות להם בדם, וכל ביקור באומן הופך לביקורת מקוואות יסודית. הגויים המקומיים שקיבלו הוראות מדויקות איך להשגיח ומה לעשות, מייצרים לפעמים קוריוזים.

באחד הימים, התחנה הבאה אחרי אומן היתה בסרביה, ושם חיכתה לרב מינצברג הפתעה נחמדה: הפועל הגוי שהקבלן נתן לו ליצוק את המלט, ניגש מדי פעם לדפים צבעוניים שהניח על קרש בצד, ורק אז המשיך בעבודה. מתוך סקרנות הציץ הרב מינצברג בדף. הוא היה מוכר לו… התכניות האדריכליות הצבעוניות לבניית המקווה היו ברורות מספיק לפועל בתור מפת דרכים לעבודה היומית. ברוך ה'!

כך גם הרב אשר ליצמן שליח חב"ד בדרום קוריאה שעמד לבנות מקווה טהרה עם אוצר מתחת המקווה כשיטת חב"ד. עד כאן – דרישות רגילות. אבל… כאן הגיעה בקשה מאתגרת במיוחד, שסחטה את בלוטת היצירתיות האדריכלית עד הסוף: השליח החבד"י רצה שבור הטבילה יהיה לא פחות ולא יותר אלא – בצורת טיפה! כדי להבין את עוצמת האתגר, חשוב להבין שכל עיבוד עגול הוא אתגר הנדסי ואדריכלי. הצורות הכי פשוטות לתכנון הן צורת מרובעות. לא סתם חלון עגול יקר יותר מחלון מרובע… אבל כשיש ארבע דורות של ניסיון וידע נרחב באדריכלות – כל אתגר הוא אגוז טעים לפיצוח. התכנית תוכננה ואפילו צורפה לה הדמיה ובאדר א' בשנה זו (ה'תשע"ט) הטיפה הפכה למקווה טהרה (מצורפת ההדמיה והתמונה של המקווה הבנוי).

ויש גם אנשים שרוצים מקווה פרטי בבית, והתנאים שלהם לא ממש אידיאליים. כך שמואל שרצה לבנות מקווה פרטי בביתו, אבל גובה התקרה היה סטנדרטי ואם הקושי הזה לא הספיק – התברר גם שאין אפשרות לחפור בעומק הקרקע. לכאורה נשאר לו לוותר על הרעיון, אבל סיעור מוחות משפחתי חיפש פתרון איך לא להיתקע בתקרה הנמוכה בלי להיכנס לחפירות, וגם מצא: התמונה המצורפת תוכיח.

שמואל לא היה היחיד. על פניו, אי אפשר לבנות מקווה פרטי בעליית גג ובמרפסת, כי הרי צריך בור טבילה והשקה וזריעה… אבל הפתרון נמצא גם שם: מדרגות לעלייה ולירידה לתוך בור טבילה הפכו את המקווה בעליית הגג ובמרפסת לאפשריים, ואפילו עם מקלחון באמצע המדרגות! בניסיון הזה נעזר גם צימר בצפון שרצה לספק לנופשים מקווה במיקום מקורי: מתחת למדרגות, בחצר. לא היה קל, אבל בסוף זה קרה.

הפרשות של שמיני, תזריע, מצורע מרגשות את המשפחה המקוואתית כל פעם מחדש: שומרים על הטהרה של פעם, בנוחות וביופי של היום. איזה יופי!